Questo sito usa cookie per fornirti un'esperienza migliore. Proseguendo la navigazione accetti l'utilizzo dei cookie da parte nostra OK
ambasciata_telaviv

Cooperazione culturale

 

Cooperazione culturale

 

הקשרים  ההיסטוריים 

קשרי התרבות בין איטליה לישראל פורחים, ולאחרונה זכו להבלטה מיוחדת: בשנת 2008, במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל ולציון שישים שנות יחסים דיפלומטיים בין המדינות, נערכה התערוכה "איטליה אבראיקה"; ובשנת 2009, במסגרת חגיגות המאה לתל אביב, נערך סיבוב הופעות מרשים של תיאטרון האופרה לה סקאלה ממילנו. את הפריחה ביחסי התרבות יש לראות בהקשר של עומקם ותכיפותם של הקשרים ההיסטוריים בין חצי האי האיטלקי לבין ארץ ישראל. אין זה מקרה שאיטליה מצאה לנכון לציין את שנת השישים להקמתה של מדינת ישראל באמצעות תערוכה גדולה שהוצגה בתל אביב (מוזיאון ארץ ישראל, 4 בדצמבר 2007 עד 28 בפברואר 2008), אך מומנה במלואה ע"י הממסד האיטלקי. 70,000 מבקרים ישראלים צפו בתערוכה, והיא הדגישה את הדו-שיח הייחודי, בן מאות השנים, בין הפוריות האמנותית האיטלקית לבין העוצמה הרוחנית היהודית, דו-שיח שהניב תוצרים יחידים במינם בכל תחום העולה על הדעת. מסלול בן למעלה מ-200 מוצגים האיר את הדו-קיום בין שתי התרבויות, שתיהן גאות ויצירתיות באותה מידה. במשך אלפיים ומאתיים שנה, בתקופות מוארות ואפלות כאחת, בא לידי ביטוי רצון טבעי ליחסי גומלין. הקהילה היהודית האיטלקית מתגאה בנוכחות רצופה בת אלפי שנים באיטליה. תרומתה לתרבות היהודית הכללית ולחיי החברה והרוח של איטליה הייתה בולטת ומשמעותית הרבה יותר מן המשקל המספרי שלה בפועל, עד כדי כך שהמדובר בתופעה ייחודית בתולדות הגולה. חצי האי האיטלקי, אם כן, מהווה גם פריזמה לחילופי גומלין וליחסי תרבות בתוך היהדות עצמה. לראיה, לאחרונה נוסדה בישראל אגודה לחקר ההיסטוריה של יהודי איטליה (ASSEI).

ההפריה התרבותית ההדדית בין איטליה לארץ ישראל לא עברה רק דרך ההיסטוריה היהודית. מסחר, הגירה, אינטרסים אסטרטגיים, דת, כיבושים, תחרותיות, עוצמה, אמונה וגורל: כל אלה היו הרכיבים שתרמו לעיצובה של היסטוריה ארוכה של מגעים, מגעים שהתקיימו עוד טרם תקופת הרומאים הודות לקרבה הגיאוגרפית ולתנועת אוכלוסיות טבעית. קל להיווכח בקשר העמוק הזה, כאשר מוצאים במוזיאונים ארכיאולוגיים בישראל את אותם כלים שהיו בשימוש לפני אלפי שנים בסיציליה, בסרדיניה ולאורך חופי קמפניה וליגוריה. הדבר מתבהר בתודעה, גם כאשר עומדים מול האקוודוקט הרומאי לאורך חוף קיסריה.  

המורשת האיטלקית הבולטת ביותר נמצאת בעכו. בעיר היפה, המשובצת כפנינה בקו החוף הצפוני של ישראל, יש עד היום עדות לתקופה הזוהרת ביותר של הרפובליקות הימיות: הנמל הפיזאני, המצודה הג'נובזית, הרובע הוונציאני והרובע האמאלפיטני. אולמות האבירים המדהימים ביופיים, החומות, המגדלים והתעלות התת-קרקעיות תוכננו ונבנו ע"י איטלקים. בתקופת הצלבנים בנו סוחרים בני אמאלפי בית מחסה ובית חולים למען הצליינים, בצמוד לכנסיית הקבר (הידועה בשם מוריסטאן). צליינים בני ג'נובה, ונציה, פירנצה, פרארה, אסקולי ונפולי הותירו לנו בכתביהם את סיפור מסעותיהם הארוכים והמיוסרים הקשורים לאמונה, לא רק בתקופת הצלבנים אלא גם בתקופות מאוחרות יותר. זמן רב אחר כך, בתקופה העותומאנית, עוטרו בתי העשירים בנצרת בציורי קיר פרי ידיהם של אומנים איטלקים, כך שעד היום הם מזכירים פינות בחבל ונטו או בחבל לומברדיה.  

ישראל היא גם ערש המקומות הקדושים לנצרות, אף הם יעד למסעות ולערגה, לכיבושים ולתאוות התפשטות; לגבי אחדים היו הם שער לחלום, לגבי אחרים – נקודת התייחסות ומקום לקרוא לו בית. היו אלה מקומות שמשכו צליינים וצלבנים, משוררים וציירים, מצביאים, מדינאים ואדריכלים. דוגמה לכך הוא ארמטה פיירוטי, מהנדס צעיר ממודנה, שהחליט במחצית השנייה של המאה ה-19 למדוד ולתעד את ארץ ישראל, והשאיר אחריו מפות, שנודעה להן חשיבות רבה ביותר לחוקרים שבאו בעקבותיו, עד ימינו. עוד דוגמה הוא כומר צנוע מג'נובה, אנטוניו בלוני, שייסד את הקהילה הסלזיאנית הראשונה בהרי יהודה ב-1873. עד היום השתמר המנזר הסלזיאני בבית ג'מאל כפינה איטלקית, שקשה להבין אותה עד תום מבלי להכיר את ההיסטוריה האיטלקית כל-כך של המסדר הסלזיאני ואת ערכי החינוך והאיטלקיוּת שהנחיל גם בארץ הקודש – בנצרת, בבית לחם, ביפו, בחיפה ובירושלים. שם, ברובע מוסררה מול שער שכם, מקבלות הנזירות עד היום ילדים ערבים ויהודים למעון שלהן. לא רחוק משם, ברחוב הקרוי כיום על שם הרב קוק, עמד בעבר בניין הקונסוליה האיטלקית, שהיווה את הקישור הפיזי והפוליטי בין האתרים הקדושים לנצרות לבין האינטרסים של איטליה. באותו אזור נמצא בית החולים האיטלקי של ירושלים. המבנה, המשמש כיום את משרד החינוך הישראלי, מייצג עוד פינה איטלקית, שבה אפשר למצוא מזיגה בין סגנון הבנייה של פלאצו דלה סיניורייה שבפירנצה לבין הסגנון של מגדל מנג'ה שבסיינה.  

ב-1887, בעיצומה של תקופה שבה התחרו איטליה וצרפת על זכות ההגנה על המקומות הקדושים במזרח הקרוב, נוסדה בטורינו החברה המיסיונרית האיטלקית, במטרה לסייע לקתולים בארץ הקודש לשמר את האופי הלאומי של מוסדותיהם. בקיץ 1912 נפגשו שני אדריכלים צעירים מרומא, האחים ג'וליו ואנטוניו ברלוצי, עם מייסד החברה המיסיונרית והאגיפטולוג הנודע ארנסטו סקיאפארלי, כדי לדון בבניית בית חולים איטלקי בירושלים, שיכלול 100 מיטות אשפוז לכל הפחות. העבודות החלו עד מהרה, אך נפסקו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (שבמהלכה פונו איטלקים רבים מפלסטינה). הבנייה נסתיימה רק כאשר ירושלים נפלה לידי האנגלים, והנציב העליון התיר לחברה המיסיונרית לחנוך את בית החולים. במפנה המאות ה-19 וה-20 נבנו גם בתי החולים האיטלקיים בנצרת ובחיפה. ביה"ח בנצרת נבנה ב-1884 ע"י המסדר ההוספיטאלרי ע"ש יוחנן הקדוש (פאטֶבֶּנֶפְרָאטֶלי). ביה"ח בחיפה נחנך רק ב-1933, תחת השפעה פאשיסטית ואכן, בין עיטורי החזית אפשר עדיין לראות את הפסקס, סמל הפאשיזם (צרור זמורות הקשורות יחד בחבל ומחזיקות להב גרזן). 

באותה תקופה התבטאה הנוכחות האיטלקית בפלסטינה המנדאטורית בניסיונות החדירה וההתפשטות התרבותית של המשטר הפאשיסטי לכל אגן הים התיכון. במקומות שונים – מלוב ועד רודוס (שם סייע המשטר הפאשיסטי להקמת בית מדרש איטלקי לרבנים, שהוציא מקרבו דור שלם של רבנים), ממצרים עד ירושלים – תרה איטליה אחר בעלי ברית מקרב החברה האזרחית, אנשים שיוכלו להעביר באמצעות התרבות, אם לא באמצעות הפוליטיקה, את הערכים והאינטרסים של איטליה. כל יום חוצים אלפי אנשים ברגל וברכב את ההצטלבות בין רחוב יפו לרחוב שלומציון המלכה בירושלים, שמעליה מתנוסס עד היום אריה משיש קרארה, סמלה המסחרי של חברת הביטוח ג'נראלי. הבניין תוכנן ב-1935 ע"י האדריכל מרצ'לו פיאצ'נטיני. 

באותה תקופה היה לאיטליה מגע נרחב עם היהודים בפלסטינה ועם התנועה הציונית בכלל. כבר בתחילה המאה ה-19, פעיל פוליטי צעיר ונמרץ מחבל קלאבריה בשם בנדטו מוזולינו דיבר על חזרה של היהודים לארץ המובטחת. מוזולינו הצטרף מאוחר יותר לאנשיו של גריבלדי, בתקופה שבה תנועת התחייה הלאומית האיטלקית, ה"ריסורג'ימנטו", הציתה את דמיונם של מאות יהודים איטלקים וגייסה אותם לפעולה. ההשתתפות בתנועה הלאומית האיטלקית שימשה ליהודים דרך להשלים ולבסס את האמנסיפציה שלהם ולהגיע למעמד שווה-ערך לחלוטין לזה של האזרחים האחרים. בה בעת הייתה תנועת הריסורגי'ימנטו מקור השראה גם ליהודים לא איטלקים. תנועה זו אותתה לכל אחד מהם, כי מאבק למען  עצמאות לאומית וארץ משלהם הוא דבר אפשרי. המטאפורה של עם הנכסף לשוב לארץ המובטחת נמצאת – ולא במקרה – באופרה "נאבוקו" של ורדי, שהאופרה הישראלית בחרה בה כדי לחגוג בשנת 2010 חצי יובל להקמתה, בהפקה יוצאת דופן במדבר, לרגלי המצדה. 

במקביל מתחילים היהודים לראות בתנועת הריסורג'ימנטו את הדוגמה המוצלחת ביותר ללידתו המחודשת של עם, על תרבותו ועל שפתו, ולשחרורו המוחלט מכבליהם של עמים אחרים ומשטרים אחרים. ב-1862 פרסם אחד מממבשרי הציונות הפוליטית, משה הס הגרמני, את משנתו היסודית תחת הכותרת "רומי וירושלים". "רגשות אשר הכרעתים בקרבי זה כבר, חזרו עתה להפעימני ושוב לא נתנוני להסיח דעתי מהם", כותב הס, "זו המחשבה על עמי, הקשור בקשר בל-יינתק למורשת האבות... נישא עינינו אל הקורות את איטליה: מחורבותיה של רומי קם עם איטלקי מחודש". אין זה סוד כי כמה מאבות התנועה הציונית שאבו השראה מן הלאומיות האיטלקית. אחד מהם, זאב ז'בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הזכיר תדיר את הערצתו לג'וזפה מאציני.   מנגד, האהדה שחשו איטלקים רבים כלפי העם היהודי התקיימה לרוחבן של כמעט כל התנועות והמפלגות הפוליטיות. בשנות השלושים של המאה העשרים נוסדה בצ'יוויטאווקיה אקדמיה ימית, שקברניטים איטלקים הכשירו בה את ראשוני המפקדים של הצי הישראלי. אחרי מלחמת העולם השנייה סייעו האיטלקים בדרכים שונות לעלייתם של ניצולי המחנות לפלסטינה. יצאו אל הפועל מבצעי הפלגה מסובכים של ספינות, שנשאו את שארית הפליטה ויצאו מנמלי הים התיכון – רבים מהם באיטליה, כגון לה ספציה, ג'נובה, נאפולי וטרייסטה – אל ארץ ישראל. מבצעים אלה כונו  "עלייה ב'" והיה להם תפקיד חיוני בהקמתה של מדינת ישראל. נטלה בהם חלק גם אישה איטלקייה אחת – עדה סרני. עדה סרני הייתה אחת מגיבורות המבצע הגדול הזה. היא ובעלה אנצו – שהתגייס לשורות הצבא הבריטי נגד הנאצים, נלכד ב-1945 בזמן שניסה לסייע ליהודי איטליה הכבושה ונרצח בדכאו – הפכו לאחד מסמלי הקשר הקיים בין איטליה לישראל. 

הדחיפה מצד הקהילה האיטלקית  

אין ספק שהידידות רבת השנים בין איטליה לישראל התחזקה גם הודות לנוכחותה של קהילה איטלקית גדולה בישראל. לקהילה נציגים בכל שדרות החברה: בערים הגדולות ובקיבוצים, באוניברסיטאות ובבתי החולים, בתעשייה ובחקלאות המתקדמת. בלבה של ירושלים, ברחוב הילל, עומד בניין שנבנה במאה ה-19 על מנת לשמש כבית ספר קתולי גרמני, ומשמש היום אכסניה לבית הכנסת העתיק (שנת 1701) מן העיירה קונליאנו ונטו, אשר הורכב מחדש בירושלים והפך למרכז תוסס של הקהילה האיטלקית היהודית, לצד מוזיאון לאמנות יהודית איטלקית. קהילה זו, שנטמעה לגמרי בחייה של החברה הישראלית אך שמרה תמיד על קשר עם תרבות איטליה, היא זו שנתנה את התנופה העיקרית להקמתם של המכונים האיטלקיים לתרבות בתל אביב ובחיפה בשנות השבעים של המאה העשרים. 

קשר תרבותי קרוב במיוחד  

מאז הקמת המדינה הפגינה ישראל משיכה עזה אל התרבות האיטלקית, על רקע של ידידות מודעת וטבעית גם בין שני העמים. כבר בחורף 1936-37 הגיע לארץ ישראל המנצח ארטורו טוסקניני, כדי לנצח על תזמורת צעירה של מוזיקאים יהודים, שהגיעו לפלסטינה כפליטים מאירופה. התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שחגגה בשנת 2007 שבעים שנה להקמתה, מכירה תודה עד היום למוזיקאי האיטלקי הדגול, שהיה המנצח הראשון שהאמין בעתיד הגדול שנכון לה. לציון המאורע ההיסטורי ההוא הוזמן המנצח ריקרדו מוטי לנצח על הפילהרמונית ב-14 בפברואר 2007 בקונצרט שהוקדש לארטורו טוסקניני. ומהמוזיקה אל הקולנוע: ב-1964 הגיעה לישראל סופיה לורן כדי לצלם את הסרט "יהודית" באחד הקיבוצים. באותה שנה הגיע הבמאי הדגול פייר פאולו פאזוליני כדי לצלם סרט תיעודי מקדים לסרטו "הבשורה על פי מתיה". מאז הוזמנו רבים מגדולי הקולנוע האיטלקי לישראל, וזכו כאן לקבלת פנים נלהבת: מרצ'לו מסטרויאני, לינה ורטמולר, נני מורטי, פרנקו זפירלי, רוברטו בניניי. זה האחרון זכה להצלחה מסחררת כשהציג את סרטו "החיים יפים" בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-1999, ובהמשך כבש את לבו של הקהל האמריקני ואת לבם של חברי האקדמיה, שהעניקו לו את פרס האוסקר. בשנות השישים והשבעים זכו בישראל לפופולריות רבה זמרים איטלקים כגון בובי סולו, ג'יליולה צ'ינקווטי, דומניקו מודוניו ואלבאנו. פסטיבל סן רמו היה מגיע אז לכל בית דרך הרדיו, שדלק רוב הזמן. בשנת 2009 הפיק הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית תוכנית מיוחדת שהוקדשה לפסטיבל ושודרה בזמן צפיית שיא. הזמר אלבאנו מגיע מדי שנה בשנה להופעות בכל המדינה, והקהל נוהר בהמוניו. ב-15 באוקטובר 1951 באצטדיון רמת גן שיחקה נבחרת איטליה בכדורגל נגד נבחרת ישראל הצעירה. באביב 1953 נקראו שני רחובות על שם אישים איטלקים: בתל אביב נקבע שלט ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י, וברמת גן הוקדש רחוב לאיטלקי דגול אחר, ידוע פחות, אך חשוב מאוד לעולם היהודי – ג'ובאני פאלאטוצ'י, מפקד המשטרה בעיר פיומה, שהוכר כחסיד אומות העולם על שהציל אלפי יהודים במהלך הכיבוש הנאצי. איטלקי דגול נוסף הוכרז כחסיד אומות העולם ביוני 1989 – ג'ורג'ו פרלאסקה, שהציל יהודים רבים בבודפסט. 
 
דמיון וקרבה בסגנון החיים  

לא קשה לקדם את התרבות האיטלקית ואת איטליה בישראל, הודות לקרבה המתבטאת באהבות ובסגנון החיים הייחודיים לשתי המדינות. ב-1961 חנך ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את מכונת האספרסו הראשונה, "לה פבוריטה", שנבנתה בישראל על פי דגם איטלקי. מאז חלפו שנים רבות, וכיום ברים אינספור בתל אביב מתחרים ביניהם מי מכין קפה וקפוצ'ינו טוב יותר מאשר באיטליה. בספטמבר 1983 נסע ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, על וספה חדשה ונוצצת לאורך כל רחוב יפו וחנך בכך אופנה שכולה איטלקית.   לצד האהדה הגדולה כלפי איטליה, קיימת בישראל גם היכרות עמוקה עם חצי האי, ומכאן שיש גם צמא עז של הציבור למידע עדכני ולתדמית מודרנית של איטליה, אירופית במהותה ומכוונת כלפי העתיד.  

המכונים האיטלקיים לתרבות והוראת השפה האיטלקית  

תפקיד מפתח בקשרים נודע להוראת השפה. למעלה מ-4000 סטודנטים לומדים איטלקית בישראל: בבתי הספר של המכון האיטלקי לתרבות בתל אביב, בחיפה וב-25 סניפים נוספים בכל רחבי הארץ לומדים כ-2500; אחרים לומדים בסניפיה של אגודת דנטה אליגיירי בירושלים, בחיפה ובנצרת; בקורסים אינטנסיביים לסטודנטים המתעתדים ללמוד באוניבסיטאות באיטליה; בקורסים לשפה ותרבות איטלקית שמעבירים לקטורים באוניברסיטאות תל אביב, חיפה וירושלים; בקתדרה לשפה האיטלקית במימון ממשלת איטליה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב; בקורסים לשפה ותרבות איטלקית שמקיים המרכז הבין-תחומי בהרצליה בתמיכת המכון האיטלקי לתרבות; בבתי ספר תיכוניים, שאליהם הוחזרו לאחרונה לימודי האיטלקית – בחמישה עשר מהם הוכנסה האיטלקית לתוכנית הלימודים באמצעות תוכנית פיילוט במימון ובתיאום המכון האיטלקי לתרבות.  

המכונים האיטלקיים לתרבות וייזום אירועי תרבות  

המכון האיטלקי לתרבות, הפועל בישראל מאז שנת 1960 בתל אביב ובחיפה, שם לעצמו למטרה להגיע אל הקהל הרחב בישראל בַּמקומות ובאירועים המוכרים לו ביותר, וזאת באמצעות הסכמים לשיתוף פעולה ואירועי תרבות משותפים. לשם כך המכון האיטלקי לתרבות מתאם כל יוזמה חיצונית שלו עם מוסד תרבות או חינוך מקומי (כמעט תמיד ביוזמתו של זה האחרון). ההפקה והפרסום נעשים בשיתוף פעולה והאירוע עצמו יוצא אל הפועל במקומות מוכרים לקהל הישראלי. באופן זה נעשה קידום של התרבות האיטלקית במוזיאונים, באולמות קונצרטים, בסינמטקים, במרכזי תרבות, בירידים, בפסטיבלים הפופולריים ביותר ובמתחמים עדתיים שונים. כמה דוגמאות נוספות להצלחה: הביתן האיטלקי ביריד הספרים הבין-לאומי בירושלים; שטיח הפרחים מנוֹטוֹ בחג הפסח בירושלים ובתל אביב; תהלוכת המכוניות ההיסטוריות לאורך חוף הים של יפו; השתתפות איטליה בארבעת הפסטיבלים לקולנוע של ישראל; האופרות האיטלקיות הגדולות שהועלו ע"י האופרה הישראלית; קונצרטים של גדולי המוזיקאים האיטלקים – סלוואטורה אקרדו, ריקרדו מוטי, תזמורת ה"סוליסטי ונטי" – באולמות הקונצרטים החשובים ביותר בישראל; הסמינר השנתי לשימור ורסטורציה באקדמיה בצלאל; סמינר העיצוב במכללת שנקר; תערוכת הזכוכית ממוראנו במוזיאון ארץ ישראל ותערוכת "נופי רוח" במוזיאון תל אביב לאמנות; סמינר לאמנות הקרמיקה באום אל-פחם; מחזה איטלקי בהפקת התיאטרון הערבי-יהודי של יפו.
כל הפעילויות נעשות תמיד מתוך שאיפה לקדם את הדיאלוג הבין-תרבותי בין כל שדרות החברה הישראלית, בין הקבוצות האתניות השונות ובמיוחד בין יהודים, נוצרים ומוסלמים.  

קהל היעד  

פעולות התרבות מכוונות אל הקהילה האיטלקית בישראל (כ-10.000 איש); אל הקהילה הלובית, ששימרה את הקשר אל התרבות האיטלקית (כ-80.000 איש); אל עמותת עמיתי איטליה, המאגדת אלפי ישראלים שלמדו וממשיכים ללמוד באיטליה (כ-600 מצטרפים חדשים מדי שנה). כל פעולות התרבות שנמנו לעיל מיועדות בעיקר להגיע לקהל הישראלי, קהל משכיל וסקרן, בעל תחומי עניין מתוחכמים ומגוונים, המכיר את איטליה ומתחיל לגלות מחדש את אירופה.          


40