Questo sito usa cookie per fornirti un'esperienza migliore. Proseguendo la navigazione accetti l'utilizzo dei cookie da parte nostra OK
ambasciata_telaviv

30-10-2016-נאומו של נשיא הרפובליקה האיטלקית סרג'ו מאטארלה

תאריך:

30/10/2016


30-10-2016-נאומו של נשיא הרפובליקה האיטלקית סרג'ו מאטארלה

ירושלים, 30/10/2016

נאומו של נשיא הרפובליקה האיטלקית סרג'ו מאטארלה לרגת פתיחת שנת הלימודים האקדמית 2016/2017 באוניברסיטה העברית בירושלים

"ישראל ואיטליה: זיכרון, אחריות וסולידריות בעידן הגלובליזציה"

אני מודה לכם מאוד על הבעת הסולידריות לאיטליה לנוכח רעידת האדמה שפקדה בימים אלה ערים ועיירות רבות במרכז איטליה, במחוזות שונים, וזרעה הרס נוסף על זה שגרמה כבר רעידת האדמה הקשה בסוף אוגוסט.
אלה ימים עצובים באיטליה. מאז אוגוסט אבדו חייהם של מאות אנשים, וחורבן גדול ירד על ערים עתירות היסטוריה, קסם אדריכלי, מונומנטים חשובים וחיי יום-יום תוססים. בחודשים הבאים ובשנים הבאות איטליה תהיה מגויסת לשקם אותן ולהחזיר אותן לקדמותן.
אני מודה מאוד לנשיא האוניברסיטה על ההזמנה להיות כאן איתכם היום, עם פרופסורים נכבדים מן הסגל ועם הסטודנטים, שאליהם אני פונה באופן מיוחד. אני מתרגש במיוחד להיות כאן איתכם היום בירושלים, העיר המופלאה הזאת.
לכן ברצוני להודות בחום לנשיא ולמוסדות האוניברסיטה על ההזמנה לפתוח את שנת הלימודים האקדמית של אוניברסיטה המהווה מרכז להפצת ידע מדעי והומניסטי, שיוקרתו חורגת מגבולות ישראל.

כאן טיפחו את כישרונם חוקרים דגולים, ביניהם חתני וכלות פרס נובל. לכל אחד ואחת מהם האנושות חייבת תודה על השגת יעדים שאיפשרו לחברה צמיחה בכל תחום.
לפני כמעט מאה שנה הונחה כאן אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, שבין מייסדיה נמנם שמות דגולים: פרויד, בובר, ביאליק.
עדות להערכה שזוכה לה האוניברסיטה, אלברט איינשטיין עצמו החליט להוריש לה את ארכיונו האישי ואת זכויות השימוש בדמותו.
אני אסיר תודה לפרופסור בן ששון, שנתן לי הזדמנות לראות מקרוב כמה רשימות של המדען הדגול – בעיקר אדם יוצא-דופן – שהוביל אותנו לגילויים חסרי תקדים ופרץ דרכי חשיבה שאנו הולכים בהן עד היום ושהובילו אותנו לעולם שבו טכנולוגיות, שנחשבו עתידניות עד לפני שנים ספורות, נגישות כיום לכול.

אותו ידע שהמחקר המדעי נתן לנו, מאפשר לנהל דו-שיח ולתקשר משני קצווי תבל בלי קושי; אותו ידע הוריד את שיעור התמותה בעולם והאריך את תוחלת החיים.
בד בבד עם כיבוש יעדים מדעיים וטכנולוגיים יוצאי דופן, לאורך ההיסטוריה לא תמיד נראתה קידמה דומה בכל הנוגע לרגישות האנושית והאזרחית שלנו.
יש כמעט רושם שבמקביל לגידול באמצעים העומדים לרשותנו, חלה לעתים שיכחה הדרגתית של כמה מיסודות החוכמה שבמשך מאות שנים תרמו לפיתוח חיובי של יכולת הדו-קיום.
דבר דומה קרה לפני מאות שנים, עם שקיעת האימפריה הרומית המתנוונת. חלה תופעה שיש בה סמליות רבה ושמאפשרת לנו להתעמק בשאלה כיצד קרה שאותה חברה – שהייתה מאורגנת, מורכבת, מפותחת, חופשייה במידה רבה, ולפיכך דומה למדי לחברה עכשווית – התקדמה אמנם, אך אט-אט מוססה את הידע שצברה ושעליו התבססו כוחה ופיתוחה.

מסעות הביזה הקשים שפקדו את רומא פסחו על המרחצאות, שנודעה להם משמעות גם כמקומות מפגש חברתיים, וכך המשיכו האזרחים לפקוד אותם. היו אלה מבנים שדרשו – לשם בנייתם ותיחזוקם – טכנולוגיה הנדסית מתוחכמת.
בשנים שאחרי סוף האימפריה, כאשר צנרת ההזנה של המרחצאות התפוררה וכל מערכת המים התמוטטה, גילו הרומאים שאין בידם עוד הידע והמיומנות שנדרשו כדי להחזיר את המרחצאות לפעולה. כך נעלם גורם מרכזי בתרבות של אותה תקופה.

הידע שהיה בבסיס הקידמה הטכנולוגית דאז אבד, וכך נעלם יחד איתו היבט לא שולי כלל בחיי החברה.
נעשתה טעות גורלית: הידע שנרכש לאורך הדורות נתפס כמצב נתון, בלתי הפיך.
הייתכן שבימינו מתחיל להתרחש תהליך דומה?
הייתכן שאנו לוקחים כמובנים מאליהם את התנאים, הידע, הרעיונות וההישגים שלמענם עמל המחקר ולמענם נאבקו דורות רבים, מבלי שנבין שכל זה עומד למעשה בסכנה תמידית?
הייתכן שבדורנו יש רעיונות, ידע ויכולות של האדם, המתחילים לאבד מעוצמתם?
כתוצאה מהתמוססות הזיכרון, יש סכנה שהדורות הבאים יחזרו על טעויות שעשו קודמיה.
יש תחושה ששאלות אלה עומדות בבסיסן של בעיות קשות שהחברה בימינו נקראת לפתור.
העולם הצטמצם עם הגלובליזציה. מטבע הדברים, הוא הפך ל"שיתופי" יותר, וזה מבליט את האי-שוויון, שטווח ארוך אינו בר-קיימא ואינו קביל מוסרית.
הפערים בידע המדעי והטכנולוגי הפכו למכשול שקשה מאוד לצלוח.

קל מאוד לחשוב, ואולי זה הפך כבר לקלישאה, שכיום יש לכל אדם גישה לרמות ידע דומות, אבל מציאות היום-יום מלמדת אותנו שלא כך הדבר.
די אם נזכיר שכיום, יותר ממיליארד ו-200 מיליון בני אדם אינם נהנים מגישה חופשית לחשמל.

הקידמה הטכנולוגית המדהימה של חמישים השנים האחרונות, שיש לקוות שהכול יוכלו ליהנות ממנה, הפכה לעתים קרובות לגורם נוסף של מחלוקת וקיטוב, לשסע חדש החורץ את החברה שלנו, חברה המבצעת הבחנה, שלא בטובתה, בין מי שנהנו מן הקידמה לבין אלה שנותרו מאחור.
מדובר על אלה שנהוג לאחרונה לכנות "המובסים" ע"י הגלובליזציה, המצויים בשולי החברות המפותחות ובתוך המדינות המתפתחות.
זוהי מציאות שיש לה השלכות נרחבות ולא רק על החברה המערבית.
בעיית ההגירה גורמת לשיח ציבורי סוער – שעודו בעיצומו – בתוך האיחוד האירופי, ודוחפת את דעת הקהל בחלק ממדינות האיחוד לעמדות של סגירות שלא נודעו כמותן. בעיית ההגירה מסמנת כיוון.

אנו נקראים כעת – ובשנים שיבואו ניקרא עוד יותר – לאחד כוחות כדי לתת מענה לצרכים של חלק גדל והולך של אוכלוסיית העולם, שצריך לאפשר לה לחלוק במהירות האפשרית את רמות הידע והרווחה שהחברות שלנו השיגו.
זוהי המשמעות העמוקה של הסוליריות שהחברות המפותחות, כמו החברות שלנו, נקראות להפגין.
טכנולוגיה ומדע אין בהם די כדי לגרום לנו להתגבר על הפחד הבלתי רציונלי מן האחר.
יש צורך בראייה מותאמת של האדם ושל מצבו.

הרעיון שאפשר להגיב ע"י הסתגרות במרחב הפרטי יכול להרגיע לטווח קצר, אבל אינו יכול להוות אסטרטגיה ארוכת טווח. יש להבין ולנהל את התופעות המתחוללות, לא רק לעמוד מולן באופן סביל.
אנו נקראים כיום להתמודד עם מצב זה באמצעות רוח מחודשת של סולידריות, ולהגיב באמצעות מה שמסתמן כיום כמחויבות אימתנית, אך בלתי ניתנת לדיחוי, ברמה החינוכית.
בניגוד למה שקורה בתחום המדעים, שבו ידע חדש מצטרף לזה שנרכש כבר, בתחום החינוך האפשרות "לצבור" כביכול מוגבלת למדי.
כל אדם הוא תמיד חדש, ממש כמו שכל דור הוא תמיד חדש.

כל דור יכול לאפשר לדור שאחריו לרשת את נכסיו ואת הידע הנרכש שלו, אך לא יוכל להוריש לו את ערכיו אם לא יתגייס למחויבות בלתי פוסקת, נרחבת ומרחיקת לכת.
הערכים עוברים מדור לדור, מטבע הדברים, רק אם ממשיכים לחיות לאורם, ברוח של דו-שיח, של אחריות ושל הזדהות מגובשת. אם כן, אם אנו אכן מאמינים בערכים שזרענו בעמל רב ביסוד החברות שלנו, המתאפיינות בזכויות, בערובות, בחירויות, בחובות, בהפניית עורף למלחמה ובדחיית הטרור וכל צורה של דיכוי; אם אנחנו רוצים שערכים אלה ימשיכו להוות את הציר המרכזי בהמשך הדמוקרטיה והדו-שיח; אם אנחנו רוצים ששלטון החוק ודרכי השלום ישלטו; אם אנו חפצים בכל זה, עליינו להתחייב באופן עמוק להגנתם של ערכים אלה במקום שהם קיימים ולהפצתם במקום שאינם קיימים.
אחריות גדולה מוטלת על כתפינו.

זוהי אחריות שלגבי חברות עתיקות כמו שלנו, ששורשיהן נטועים באלפי שנות היסטוריה, היא אולי אחריות גדולה עוד יותר.
הרעיונות, סגנונות החיים, הנורמות, המגמות והאידיאלים של אומותינו מהווים קטליזטור שיכול וצריך לעזור להעביר לדורות הבאים ולחלוק עם כל מי שבא במגע איתנו את יסודותיה של חברה דמוקרטית, על מנת שהדורות החדשים יוכלו לשפר עוד ועוד את החברה ולעצב אותה עם יעדים חיוביים חדשים.
לנוכח שאיפות אלה עלינו לחשוב באחריות על תופעות ההגירה הסוערות, ולחשוב באחריות גם על שכנינו באגן הים התיכון ובמזרח, הקרובים אלינו כל כך.
עלינו לחשוב בחשש על העימותים השוטפים בדם את כל המזרח התיכון וגורמים לסבל בל יתואר לאוכלוסיה אזרחית.

בתמונה שניסיתי לשרטט כאן, ישראל הדמוקרטית מהווה קריאה לחזרה לתרבות ולאחריות של הזיכרון יחד עם ערנות מתמשכת למודרנה ולקידמה. הזיכרון מכתיב לנו בראש ובראשונה להיאבק כדי לבסס את כבודו של כל אדם, תהא אשר תהא מדינת המקור שלו, יהיה אשר יהיה קו הרוחב שבו הוא חי, יהא אשר יהא מעמדו.
זיכרון השואה, ערך מכונן של החברה הישראלית, דוחף לכיוון הזה. השואה הפכה גם באיטליה למאפיין יסודי.
איטליה הרפובליקנית קמה על חורבותיו של משטר שהוביל את המדינה ואת אזרחיה לתהום המלחמה, משטר שהחרים באופן מחפיר חלק מעמו שלו, היהודים, שתרמו תמיד לחיים האזרחיים במדינה מאז תנועת הריסורג'ימנטו, התחייה.

איטליה מתגאה כעת ביסודות חזקים; היא השלימה עם ההיסטוריה האותנטית של עמה וניכסה לעצמה את ערכן של המילים "לעולם לא עוד", המהוות תמרור אזהרה שריר וקיים.
זו המשמעות העמוקה של המחווה השנתית השקטה לקורבנות הטבח באתר Fosse Ardeatine, אתר שהוא סמל כואב לתוצאות השנאה והדיכוי.
זוהי תחושת האחריות של מי ששואף לטפח את הזיכרון, כדי לפתח נוגדנים נגד הישנותה של התהפכות רדיקלית כל כך של ערכי החיים האזרחיים המשותפים, התהפכות כזו, שעלולה אז כמו היום לגרום למדינה לצאת נגד אזרחיה שלה, נגד אנשים חפים מפשע.
טיפוח הזיכרון, כמובן, לא צריך להיות מופנה לעבר טיפוח עימותים והנצחתם.

נהפוך הוא, טיפוח הזיכרון צריך להיות תרגיל בהתגברות על עימותים למען האנושות, עליו להיות ציר מרכזי למחויבות ולאחריות כלפי הדורות הבאים וכלפי כל מי שמידפק על שערינו.
חייהם המשותפים של אנשים רבים בתוך חברה אחת, רב-תרבותית, זוהי כבר עובדה מוגמרת בעולנו. עם זאת, קשיי שפה, ויותר מכך, פערי אמונה ומסורות, ממשיכים להיות עכשוויים ומאיימים.
אף על פי כן, חוכמתן של חברות עתיקות כמו אלה שאנו שייכים להן כוללת גם את היכולת להתמודד עם אתגרים שנראים בלתי אפשריים.
אולי העידן שלנו מתואר היטב ע"י האנגלוס נובוס של פול קלה, שדבריו של ולטר בנימין הנציחו.
זהו מלאך ההיסטוריה, שמבטו מופנה אל העבר וגבו אל העתיד, בעוד סערת ההתקדמות של העולם טורפת את כנפיו.
באופן פרדוקסלי, העתיד מופיע מעבר לגב, לא ידוע ורווי סכנות.

העבר נלכד במבט אחד. הוא לנוכח עינינו, אנו רואים אותו, הוגים בו, ולעתים אף מוצאים בו נחמה.
אבל איננו יכולים להתמסר לשלווה המדומה הזאת.
רוח ההיסטוריה נושבת בעוצמה, ואיננו ידועים כמה חזקה תהיה, ואיננו יודעים כמה זמן יינתן לנו כדי להצליח להשתלט עליה.
האחריות הראשונית שלנו היא להבין שאותו עתיד לא ידוע צופן בחובו גם הזדמנויות, שעלינו לנצל כדי שהעולם שבו אנו חיים יהיה בטוח יותר, מתקדם יותר ומפויס יותר.
האתגר לא מתמצה ביכולת לנצל הזדמנויות, אלא בעיקר ביכולת לחלוק בתוצאות הנובעות מהן.

סטודנטים יקרים,
פתיחות אל העתיד, מחויבות ואחריות הן ערכים הנטועים עמוק בחברות שלנו.
וזו הסיבה שהיחסים בין שתי המדינות שלנו חווים בכל דור ודור עידן חדש של עניין הדדי, ידידות וסקרנות.
הסקרנות, על פי איינשטיין, היא "צמח עדין, שפרט ללימודים זקוק יותר מכול לחופש".
זוהי החירות המאפיינת את החברות שלנו ושעלינו לדעת לחלוק עם עמים אחרים.
כי חירות אי אפשר לחלק. אפשר ליהנות ממנה רק אם חולקים אותה עם עמים אחרים.

זה הבסיס שעליו נבנים יחסים בילטרליים יציבים, עמוקים, רבגוניים, אשר תרבות, מחקר ושיתוף פעולה מדעי הם נקודות החוזק שלו.
תרגום התלמוד לאיטלקית מתבצע כעת, בשיתוף איחוד הקהילות היהודיות האיטלקיות, ע"י משרד ראש הממשלה האיטלקי, משרד החינוך והמחקר המדעי, המועצה הלאומית למחקר CNR, והמוזיאון הלאומי ליהדות ולשואה. זוהי הוכחה נוספת לעוצמת המארג התרבותי הקושר את שתי המדינות שלנו.
זו גם הסיבה שאני שמח במיוחד להיות בירושלים בימים שבהם מצוין היוולדם של שניים מגדולי הספרות האיטלקית במאה ה-20, ג'ורג'ו באסאני ונטליה גינזבורג.
חשוב להזכיר ששתי דמויות שתרמו הרבה כל כך להגדיר את אופיה של הספרות האיטלקית בת-זמננו, ידעו גם לחשוף באופן עמוק כל כך את התרבות היהודית, בקצב ובאינטימיות קורעת הלב שידעו כיצד לספר.

זיכרונותיהם אינם רק בכייה על מה שהיה, אינם רק געגוע. הזיכרון הופך לכוח פעיל בגיוס המודעות, בדירבון, בחינוך, בגיבוש תודעה אזרחית, ביצירת תרבות.
הם דוגמה ומופת לכולנו, ישראלים ואיטלקים, ואנו יכולים להתגאות בהם.
שלום!!


198